בשנה האחרונה אני פוגשת יותר ויותר אנשים שרוצים לדבר על מוות – פשוט "לקרוא לילד בשמו". באומץ. אבל לא יודעים איפה ואיך. אולי זה קשור לשנתיים שעברנו? אולי זה קשור לדור הזה? ואולי זה קשור לזה שלאט לאט נפתח מרחב פתוח ובטוח להביא את הנושא הזה. מתוך זה נולדו קבוצות
קורות חיים -אנגלית – 2025קורות חיים – מעודכןהאתר חי -עלה לאוויר לפני חודשיים וחצי . מרגש ללא ספק . התהליך היה עדין, איטי, מדויק ואישי מאוד . כל מילה נשקלה היטב. כל משפט. בדקתי את עצמי שוב ושוב שכל מילה תהיה אמת. שאני באמת מתכוונת לכל מה שאני אומרת. זה
והיה ו…… הליווי של אדם לקראת סוף החיים, נוגע ביחס שלנו למוות ובאופן כמעט אוטומטי מעלה סירוב ודחייה. היתה לי הזכות גם לפגוש אנשים שמבינים לאן השביל הזה מוביל, הסכימו לקבל את הדרך, הסכימו להתמודד עם התוצאה המתקרבת והסכימו גם לדבר על זה . אבל….זה לא קורה תמיד. הליווי בכלל
אז השבוע התחלתי מהלך של קורסים אונליין בנושא. זו פלטפורמת למידה מקוונת של : הארגון לטיפול פליאטיבי בילדים – בדרום אפריקה. היא מספקת קורסים מקוונים בתחום הטיפול הפליאטיבי בילדים, עם תוכן עשיר, אינטראקטיבי ונגיש, למגוון אנשי מקצוע. בסוף הקורס יש מבחן (ותאמינו לי, לא קלים המבחנים …. ובאנגלית כמובן) וכשהציון
אז יש אתר. העולם יודע איפה אני ואיפה הלב שלי . חלק מהאנשים מברכים, חלק מופתעים, חלק מתרחקים. לא ממני. מהנושא, מהעובדה שזה קרוב אליהם, בדיוק כמו שזה קרוב לכולנו. אני מבינה את זה . כולנו מחפשים ריפוי (גם אני) , מברכים "רק בריאות" (גם אני), מתפללים לרפואת…. (גם אני)
עוד מחשבות על ליווי רוחני. על התחושות של הרגע ההוא, הממש קטן, הראשוני. של – לפני בעצם……. אז אני מקבלת שם של מלווה חדשה……. הרצון להכיר ולקבל כמה שיותר אינפורמציה נמצא ביחד עם הסקרנות והיכולת להגיע עם ״דף לבן״ ולהיפגש. פשוט לפגוש מישהי בלי להכיר. גם בתקופות שטיפלתי בילדים, בנערות
אתמול נפטר איש יקר .. חבר. היום ליווינו אותו בדרכו האחרונה. בדרכו האחרונה לפי מה שכולם אומרים. בדרכו האחרונה במציאות שלנו. בדרכו האחרונה בגוף הזה. בדרכו האחרונה בחלק הזה של המסע. השגרה/הסימנים הראשונים/ הגילוי/ ההתמודדות/ המחלה/ ההתדרדרות/ הטיפול/ ההבנה שמחלחלת לאט לאט/ התורנויות ליד מיטתו/ העטיפה האוהבת……… הכל קרה מאוד