אתמול הנחתי את המפגש המסכם של "מתה לקפה". קבוצת אנשים אמיצה, כנה ומוכנה לתהליך. זכות גדולה נפלה בחלקי להנחות את המסע הזה 
**** אנחנו לא כאן לנצח.
וזה לא עושה את החיים עצובים –
זה עושה אותם יקרים.
בתוך כל מ שלא בשליטתנו,
נשארת האפשרות
להיות רגע אחד באמת.
להקשיב.
לגעת.
לאהוב.
אולי זה לא מעט –
להיות כאן, עכשיו, חיים. *****
חילקתי לכל המשתתפים, כמו שהבטחתי לעצמי, את חוברת פניני החוכמה של אמא שלי. מרגש אותי לראות ולהיות נוכחת במפגש הראשוני של אנשים לחוברת. אנשים שלא הכירו אותה, שמעו עליה מעט מאוד – ממני ומחזיקים את החוברת, מדפדפים, בוחרים משפט ועוד משפט ועוד אחד, מתלהבים מהיופי שניכר בתמונות שלה …….
פתגם מס 51
il n'y a que dans une vieille marmite, qu'on fait de la boune soop
מרק טוב אפשר להכין רק בסיר ישן .
אני אישית, מאוד אוהבת את הפתגם הזה. בקבוצה דיברנו גם על מוות, כמובן אבל הפתגם הזה מזכיר לנו משהו שאמא שלי ידעה :
החיים שלנו הם הסיר הישן הזה. הם המסע שלנו.
כל מה שעברנו, כל הכאב, כל האובדן, כל השמחה, כל כאב, כל חוויה מרגשת – זה מה שעושה אותנו עשירים.
ובכל שלב, כשלוקחים את כל מה שעברנו, אנחנו יכולים לבשל את המרק הכי טעים של החיים שלנו – עד כאן. והזמן לא "מקלקל" הוא רק משבח את הטעם.
ואפרופו מסע ….. אז הפוסט הזה הוא בעצם :
*** יומן מסע – הודו 26 – הכי קצר שיש ****
הודו מרץ 2026 – המזוודה היתה מוכנה , הויזה גם, ההתרגשות התחילה לעלות ואז הכל בוטל.
אז אני בודקת מה מתעורר בי במצב כזה ?
אולי תחושת אובדן (לגמרי אובדן) על משהו שהיה די חי בתוכי?
התכנון, הציפייה, האנרגיה שהשקעתי, המקום הרגשי שפיניתי לזה, הכל השתנה בחוסר שליטה,
היה במסע הזה הכל – חלקים של TO BE חלקים של TO LEARN חלקים של TO DO, קבעתי פגישות עם אנשים שאני בכלל לא מכירה, למדתי מה עוד אפשר לחוות? איפה כדאי לעצור? – פשוט פסק זמן !
אז בנתיים אני פה, מחזיקת מרחב במקום אחד, בתשומת : לב פתוח, ממשיכה לראות גם את הפרטים הקטנים, כותבת, מלווה וממשיכה להתחבר למקומות ששם – הלב שלי במקום הנכון.
אז כאמור נגמרה קבוצה של "מתה לקפה" ואני בדרך לקבוצות הבאות. הקבוצה הבאה כמעט מוכנה.
בימים אלו היא מתגבשת ומקבלת אופי, מיקום, וזמן…
תודה על הזכות להיות נוכחת בחוויה של אנשים שמרשים לי
תודה על הזכות להיות הבת של אמא שלי (הזו הספציפית)
ותודה על הזכות להיות אדם חופשי
