הרטט של הקערה הטיבטית…..
הקצב העדין שיוצא מה:סנסולה הטיפולית….
הרוגע שמביא איתו ה VENUKAI…..
השקט בין צליל לצליל, התחושה בין מכה למכה….
הנשימה העמוקה שמתבקשת מה OCEAN DRUM…
הרוך שיש בצלילים של הHAPI…..
כל אחד מהם מביא איתו צליל אחר, תדר אחר, תנועה אחרת בגוף.
הנשימה נעשית קצת יותר איטית.
הגוף, שבשגרה נמצא כל כך הרבה זמן בדריכות, מסכים לרגע להרפות.
לא צריך לענות על שום שאלה.
לא צריך להסביר איך מרגישים.
פשוט להיות.
להקשיב.
לתת לצליל להישמע עד הסוף.
ולתת גם לשקט שאחריו מקום.
השיח ה"מקובל" של פגישת ליווי, הבדיקה של "מה שלומך היום?" וכו….. כל זה נעצר ונותן מקום לצלילים.
ואז הנשימות שלו נרגעות, שרירי הפנים רפויים, הפה נפתח מעט, לכמה רגעים השלווה מתקרבת, השקט בחדר נותן ומפנה מקום לצלילים.
ואני? שמה לך לפעימות הלב שלי.
אני שמה לב לנשימות שלי.
לשקט שלי
אני נמצאת ונוכחת בתשומת לב והודיה גדולה.
זה הליווי שלי (אחד מהם 
)
)פתגם 245
Qui n'écoute qu'une cloche, n'entend qu'en son
מי שמקשיב לפעמון אחד בלבד, שומע צליל אחד בלבד.
אפשר להקשיב לכלי.
ואפשר להקשיב לאדם.
לגוף שלו. לנשימה. לשקט.
גם למה שלא נאמר.
לפעמים כל מה שנדרש הוא להסכים להקשיב לסוג אחר של צליל.
בפגישות ליווי אני מרגישה משמעות כפולה להקשבה. ההקשבה שלי אליו וגם ההזמנה שלו להקשיב לעצמו. הצלילים יכולים להיות הדרך שמאפשרת את ההקשבה הזאת.
ובחיים שלי, שבהם המוזיקה היא חלק בלתי נפרד ממני, אני מגלה שוב ושוב שגם השקט שבין הצלילים הוא חלק מהמוזיקה.
תודה על הזכות להיות 
תודה על הזכות להקשיב
תודה על הזכות להיות נוכחת
תודה על הזכות להיות בנוכחות אוהבת
תודה על הזכות להיות שבו הלב נמצא במקום הנכון
תודה על הזכות להיות בתשומת לב
ותודה על הזכות להיות אדם חופשי
