מרחוק, הוא נראה לי מבנה ענק, בטון, אטום משהו. מתקרבים לכניסת מבקרים ואז קיבל את פני דלפק קטן ששם לקחו את תעודת הזהות שלי. ו……מחכים.
רצוי לציין שלהשיג יום ושעה לביקור – זה גם סיפור (אפשר לצלצל רק יום אחד בשבוע ) וגם מזל (שיענו לטלפון )השלב הבא הוא הלוקר (ב 5 שקלים) ובתוך הלוקר הכנסתי את החופש שלי לשעה הקרובה . תיק, שעון, טלפון, כובע. ו…..מחכים.כבר אחרי הלוקר הרגשתי מחנק בגרון, עצב גדול, ועלו דמעות בעיניי – על המשמעות של כלא. של להיות כלוא. של אין חופש. של מה קורה בצד השני של החומות האלה…..
השלב הבא : מעבר רנטגן (כמו בנתב"ג בלי השמחה של חול) הנעלים לחוד ואני לחוד עם ידיים למעלה. ו…..מחכים.לפני המעבר רנטגן, כל אחד מקבל מספר – זה מספר החלון שדרכו יערך הביקור.
השלב הבא הוא חיפוש על הגוף. נכנסתי לחדר קטן, שוטרת/סוהרת מתנצלת אבל ממששת בעדינות יש לומר את המותניים, רגליים, ובכלל. ו…….מחכים.ואז נכנסים לאולם גדול, במרכזו מין "אקווריום" של זכוכית, מחולק לתאים/חלונות ממוספרים, בחלק הפנימי כסא ברזל מחובר לרצפה, בחלק החיצוני שני כיסאות ברזל מחוברים לרצפה, משני צידי הזכוכית, שפופרת בצד הזה ושפופרת בצד השני.התיישבתי מול תא זכוכית מספר 15 ו….מחכים.
המעבר בין השלבים הוא דרך דלתות ברזל ענקיות שנטרקות ברעש מבהיל. סוהרים עם צרור מפתחות ושרשראות שרק מלראות אותם אני עוברת למוד של "ילדה טובה", ממושמעת.קורין ! – כן.
תעמדי פה! אוקי.
תעברי מפה ! – אוקי
כולם לסיים !! – אוקי
לפני שהראש בכלל מסביר את החוויה, הגוף קולט: אני במקום של שליטה, הגבלה, חשד, כוח, ונכנסתי לכאן כאדם חופשי.
אני בן אדם חופשי. ובמקום הזה, החופש שלי נלקח ממני.
הביקור והשיחה והזמן שהוקצב (קצת פחות מחצי שעה ) עבור בסדר גמור. אנשים בסרבל כתום, אותו סרבל כולם – אסיר זה אסיר.
אבל……
מסביבי :
סוהרים שמסתובבים בתוך "האקווריום" ובודקים את האסיריםסוהרים שמסתובבים מאחורי – מסביב למבקרים ובודקים את המבקרים.ולחשוב שהם באים לפה, כל יום, למשמרת שלהם, בהכרותם את האסירים, את המניפולציות שלהם, את המבקרים ואת המניפולציות שלהם גם.
האווירה היא כבדה, גם אם לפעמים שומעים איזה צחוק מרחוק – זה לא זה.זוג הורים שבאים לבקר את הבן שלהםאישה ושלושה ילדים קטנים שבאים לבקר את האבא שלהם שנצמדים לחלון להרגיש כאילו חיבוק….אישה עצובה מאוד שבאה לבקר את אח שלהועוד…..
מעבר לחצי שעה נטו, כשעה ברוטו, עולם אחר, לא מוכר, לא ברור.
חופש….
הרבדים העמוקים של מה זה להיות חופשי? האם זה חיצוני? האם זו הסביבה? האם חופש הוא דבר פנימי? זה אומר שגם אדם בכלא יכול להיות חופשי?
נראה לי שחלקית. גם לאסיר נשארה האפשרות והיכולת לבחור את העמדה שלו, את המשמעות שהוא נותן למה שקורה, את המחשבות שהוא מטפח ואת האופן שבו הוא מגיב. הוא יכול ללמוד, ליצור, לאהוב, להתחרט, לדמיין עתיד אחר ולא להסכים שהכלא יגדיר את כל זהותו.
ומול זה הוא אינו חופשי במובן המלא: הוא אינו יכול לנוע כרצונו, לבחור היכן לגור, עם מי להיפגש או כיצד לנהל את זמנו. החופש הפנימי כמה שהוא קיים אינו מחליף את החופש החיצוני, אינו מקטין את המגבלות הכרוכות בשלילת החופש.
פתגם מספר 99 :
Ma tete est a moi et j'en suis propriétaire
הראש הוא שלי ואני בעלת הבית שלו.
גם במקום שבו החופש החיצוני נלקח — נשארת השאלה מה קורה לחופש הפנימי.
ויש פתגם שאני אוהבת במיוחד שבהחלט מתאים לכאן אבל מהצד של האסיר – לפני שהוא מגיע לכלא :
פתגם מספר 150:
Tu es le maître des paroles que tu n’as pas prononcées ; tu es l’esclave de celles que tu as laissées échapper
אתה האדון של כל המילים שלא אמרת, אתה העבד של המילים שנפלטו לך.
חופש הוא גם היכולת לבחור את התגובה שלי. מה להגיד ומה לא. מה להשאיר בתוכי ומה להוציא. סוג של טריטוריה פנימית של להיות "אדון" לחלקים שלי – למילים.
תודה על הזכות לבחור
תודה על הזכות להחליט להיכנס ולצאת מהכלא – מתוך בחירה חופשית
תודה על הזכות להיות אדם חופשי
ותודה על הזכות להיות אדם חופשי
