אודות

בקזבלנקה שבמרוקו, ביוני 1960, נולדתי לזוג הורים – שכמובן אני בחרתי – והתחלתי את המסע שלי כאן, על פני כדור הארץ.
הילדות שלי הייתה עטופה בחינוך קשוח, עם לחץ יומיומי "לא לבלוט". המסורת היהודית־מרוקאית הייתה נוכחת בכל צעד, עם טעמים, ריחות ושפה עשירה, וגם עם כללי התנהגות ברורים מאוד.
בגיל 10, בשנת 1970, התקבלה ההחלטה הגורלית: לעזוב הכול ולעלות לישראל. וכך, כילדה זרה ולא שייכת, התחלתי מסע חדש – בארץ חדשה, עם שפה שלא הכרתי, הרגלים שונים מאוד, תרבות אחרת, ומפגש יומיומי עם התמודדויות חדשות. בית ספר יסודי, תיכון, צבא – כל התחנות ה"רגילות" של החיים – עברו אצלי עם תחושת זרות מסוימת, מין חוסר שייכות שקט שליווה אותי לאורך השנים.
(הסיפור המלא נמצא בהרצאה שלי "גילוי נאות – לחיות את האמת הפנימית בגובה העיניים".)
כל חיי ידעתי שהגעתי לכאן – לתת.
שמעתי פעם משפט של סוואמי דיאננדה סרסוותי שאמר:
Don't be a consumer, be a contributor – "אל תהיה צורך, היה תורם".
כששמעתי אותו, היה לי ברור איפה אני נמצאת. מאז ומתמיד, גם כשעבדתי במקצועות טכניים, הנפש שלי נמשכה לעזור, לתמוך, להיות שם בשביל אנשים – וגם בשביל רעיונות ובשביל כל יצור חי.
עם השנים שיניתי את דעתי בהרבה נושאים:
על חינוך וגידול ילדים, למשל – היום אני מאמינה ש"התפקיד שלנו הוא לא להפריע".
במזון – אני צמחונית כבר הרבה שנים, למרות שבילדותי גדלתי על המטבח המרוקאי העשיר בבשר.
באהבה וזוגיות – אני מאמינה שאהבה היא אהבה היא אהבה, ומתוך האמת הזו (שהיא האמת הפרטית שלי כמובן ) אני חלק מהקהילה הלהט"בית כבר למעלה משלושים שנה.
על החיים – וכמובן על המוות – תפיסתי השתנתה לחלוטין. המוות כבר לא סופי, מוחלט, דרמטי ומפחיד. הוא הפך בעיניי למעבר, לברכה, למקום של קבלה, ולידיעה שיש רגעים והזדמנויות שלא יחזרו – ולכן הם כל כך יקרים.

נכון שבקורות החיים שלי תמצאו המון תחנות, תחומים שונים, עשייה מגוונת – אני באמת רבת־פעלים ורבת־כישרונות – אבל בסוף, התחושה שממלאת אותי בכל פעם מחדש היא אותה תחושה: הלב שלי במקום הנכון.

היא שם בסיום כל מפגש, בכל ליווי, בכל התקרבות לנושא סוף החיים – המקום שבו אני מרגישה שלמה, נוכחת, ומביאה את כל מי שאני.